כשמתבגר פוגע בעצמו, תשומת הלב של הסביבה מופנית כמעט תמיד אליו: אל הצלקות, אל האשפוז, אל הטיפול. אבל מה קורה להורים שעומדים לצדו? הם בודקים חדרים, מחביאים תרופות, מנסים להבין איפה טעו, ולא פעם מסתירים את הסוד מכל סביבתם. על חוויותיהם של ההורים האלה ידוע מעט, ובעיקר אין כמעט הבנה של האופן שבו הם מושפעים מהעולם הרחב סביבם: מהמשפחה, מבית הספר, ממערכת הבריאות ומהתרבות שבתוכה הם חיים.
המחקר שואל כיצד חווים הורים למתבגרים המאושפזים בשל פגיעה עצמית את מצבם, אילו אתגרים הם נושאים ואילו צרכים נותרים ללא מענה. כדי לענות על כך בחרו החוקרים להתבונן בהם דרך תיאוריית המערכות האקולוגיות של ברונפנברנר, שרואה כל אדם בתוך שכבות מקוננות של השפעה, מהעולם הפנימי ועד הנורמות התרבותיות.
החוקרים ערכו ראיונות עומק חצי־מובנים פנים אל פנים עם שמונה עשר הורים במחלקה לבריאות הנפש של בית חולים שלישוני בצפון סין. הראיונות הוקלטו, תומללו ונותחו בעזרת תוכנה ייעודית בשיטה פנומנולוגית מובנית, עם בקרה של חוקרים ושל מומחים נוספים. התמונה שמצטיירת מבקשת להרחיב את המבט מעבר למתבגר עצמו, ולשאול מי מחזיק את ההורים בזמן שהם מחזיקים את ילדיהם.
