ברחבי אירופה כמעט כל ילד מגיל שלוש נמצא במסגרת חינוכית, וחלק גדל והולך מהילדים האלה גדלים עם יותר משפה אחת. המדיניות הלשונית עסקה שנים בעיקר בבתי הספר, ואילו בגיל הרך הפרקטיקות צמחו מלמטה: גננות, מורים ומשפחות שמצאו דרכים משלהם להתמודד עם כיתה מלאה בשפות. התוצאה היא שדה עשיר, אך בלי שפה משותפת שמאפשרת לומר מהי בעצם פרקטיקה טובה בחינוך רב-לשוני לגיל הרך.
המאמר שואל: האם אפשר לגבש קריטריונים משותפים לאיכות בתחום, כאלה שנולדים מתוך הידע של אנשי השדה ולא נכפים עליו מלמעלה, ועדיין נשארים גמישים מספיק כדי להתאים להקשרים שונים?
כדי לבדוק זאת פנו החוקרים לפאנל של עשרות מומחים בעלי ניסיון רב, מאוניברסיטאות ומבתי ספר ביותר מעשר מדינות בכמה יבשות. תחילה התבקשו המומחים לתאר מה הם רואים כפרקטיקה רב-לשונית טובה ולהסביר את בחירתם. התשובות נותחו לעומק, ומהן נבנה שאלון שהמומחים דירגו, בתהליך דלפי מובנה. לצד הדירוגים נאספו הערות פתוחות שחשפו מתחים, ספקות וחילוקי דעות סביב היישום בשטח. התוצר הוא מסגרת של קריטריונים שיכולה לשמש מורים, מכשירי מורים וקובעי מדיניות, ובדרך אליה עולות שאלות על שפות, מעמד, שוויון וזכויות ילדים.
