אחוז גדול מהסטודנטים המוכשרים ביותר מסיימים תואר שני ופשוט לא ממשיכים לדוקטורט, אף שהיכולת האינטלקטואלית לכך קיימת. ומי שכן נכנס לתוכנית נתקל בשנים ארוכות של ניסויים שנכשלים, מאמרים שנדחים, טיוטות אינסופיות, שכר צנוע ותגמולים שמגיעים לאט. בערך חצי מהדוקטורנטים בעולם לא מסיימים. מה גורם לאדם אחד לצעוד בנתיב הזה, ולאחר להעדיף דרך אחרת?
המאמר בוחן שתי יכולות של שליטה עצמית שלא קיבלו עד כה תשומת לב רבה בהקשר הזה: היכולת לוותר על סיפוק מיידי למען יעד רחוק, והיכולת להמשיך לפעול גם כשמרגישים תסכול. השאלה המרכזית היא אם אלה תכונות שמסבירות מי יהיה מעוניין בדוקטורט, ואם הן נתפסות כרלוונטיות דווקא לדרך האקדמית או לכל מסלול קריירה.
החוקרים בנו שלושה מחקרים שנשענים זה על זה. בראשון נשאלו סטודנטים באוניברסיטאות בגרמניה על התכונות שלהם ועל הכוונה שלהם ללמוד דוקטורט. בשני נחשפו דוקטורנטים ופוסט-דוקטורנטים לתיאורים קצרים של סטודנטית דמיונית שעומדת בפני החלטה, והתבקשו להעריך את סיכוייה להתקבל, ליהנות ולהצליח. בשלישי נבדקה אותה דמות בעיני עובדים במגזר הפרטי שנדרשו לשפוט את סיכוייה בחברה עסקית. התוצאה מעניינת לכל מי שחשב פעם על לימודי המשך, מנחה דוקטורנטים או מנסה להבין איך עומדים במרתון אקדמי.
