איך נראה הזיכרון של מי שהלכו למלחמה בציפייה לגבורה ומצאו את עצמם מאחורי גדרות תיל? שבויי המלחמה הניו זילנדים של מלחמת העולם השנייה חוו מציאות שהייתה ההפך מדימוי הלוחם שהכירו מילדותם. רבים חשו בושה, ניכור ותחושה שהסיפור שלהם אינו שייך לנרטיב הלאומי המאדיר את הלוחמים. מה עושים עם חוויה כזו כשחוזרים הביתה?
המאמר בוחן את ההתאחדות שהקימו שבויים לשעבר בשנת 1949 ופעלה עד 2002, ושואל כיצד היא עיצבה את זהותם וזיכרונם של חבריה. עד כמה הצליחה ההתאחדות לתת להם מקום, שפה וסיפור משותף שבו יוכלו להתהלך בגאווה? ומה קרה לסיפורים האלה כשיצאו אל מחוץ למעגל הסגור של מי שהיו שם, ואל הדורות הבאים, שחיפשו להבין מה עבר על אבותיהם?
החוקרת מתבוננת בעיקר בביטאון הרבעוני של ההתאחדות, POW WOW, על מכתביו, ביקורות הספרים, הספדיו וההתכתבויות שהתנהלו בו. היא משלבת עדויות וזכרונות של שבויים, ספרות היסטורית והשוואות לארגוני שבויים בבריטניה ובאוסטרליה. כך נחשפת תמונה של זיכרון קולקטיבי שנבנה בקפידה, על מה שנאמר בו, על מה שנשאר בשקט, ועל מי שהתעקשו לשמור עליו.
