שבעים שנה ויותר אחרי תום מלחמת העולם השנייה, גרמניה נחשבת לדוגמה למדינה שהתמודדה עם עברה האפל ושבה אל קהילת העמים, ואילו יפן עדיין מוצאת עצמה במחלוקות מרות עם סין וקוריאה על פשעי העבר. שתי המדינות הובסו, נכבשו, ראו את מנהיגיהן עומדים לדין, ועברו שיקום בחסות אמריקאית. מדוע, אם כן, הטענות ההיסטוריות מכבידות כל כך על האחת ובקושי נוגעות בשנייה?
המאמר מציע לחפש את התשובה באופן שבו כל חברה סיפרה לעצמה את סיפור המלחמה. השאלה המרכזית היא כיצד התגבשו, התנגשו והשתנו נרטיבים של זיכרון היסטורי ביפן ובמערב גרמניה, ומה תרמו ההבדלים ביניהם למעמדן הבינלאומי השונה. כדי לבדוק זאת נעזר המחקר בגישה של אולגה מלינובה, הרואה בפוליטיקה של הזיכרון מאבק סימבולי על פרשנות העבר, ובמודל של מאטאו דיאן, המבחין בין חמישה טיפוסים אידיאליים של זיכרון מלחמה, מהאדרה ועד חרטה עמוקה.
באמצעות מסגרת זו נבחנים לאורך זמן שחקנים שמרניים ופרוגרסיביים בשתי המדינות, החל ממדיניות הכיבוש ומשפטי פושעי המלחמה, דרך שנות המלחמה הקרה ועד ימינו. הקריאה מזמנת התבוננות מפתיעה בשאלה מי מספר את סיפור העבר, ומה קורה כשחברה אינה מצליחה להסכים עליו.
