כשמדברים על אוטומציה, על שבוע עבודה בן ארבעה ימים או על הכנסה בסיסית אוניברסלית, שואלים לעיתים קרובות מה העבודה לוקחת מאיתנו. אחת התשובות הנפוצות היא שהיא גוזלת את הזמן והאנרגיה שנדרשים כדי לטפח חברויות, זוגיות ומשפחה, ולכן היא יוצרת סוג של ניכור חברתי. אבל מקום העבודה הוא גם המקום שבו רבים מאיתנו מכירים חברים, מוצאים אהבה ומתארגנים יחד. האם הוא באמת רק גורם מפריד?
המאמר מציע לבחון מחדש את מושג הניכור החברתי. השאלה המרכזית היא איך אפשר להעריך כמה העבודה מרחיקה אדם מיחסים בעלי ערך, כשהיא מרחיקה אותו מצד אחד ומקרבת אותו לאנשים מצד אחר. השאלה הזאת מעלה קושיות נוספות. איך משווים בין חברות בעבודה לבין תפילה, הורות או חברות מחוץ לה? ומה קורה לערכו של קשר שנוצר בין עמיתים שלא בחרו זה בזה, ושפועלים בתוך מערכת שמטרותיה כלכליות ולעיתים תחרותיות?
המחבר פועל בכלים של הפילוסופיה האנליטית. הוא מנתח את מבנה המושג, מציב קריטריונים להערכת ערכם של יחסים אישיים, ובוחן בקפידה טיעונים מרכזיים מהספרות הפילוסופית ומציע להם תיקונים. הוא נשען בין השאר על הגותן של חנה ארנדט ושל ג'וזף ראץ, ועל נתונים על שעות עבודה וקשרים חברתיים בעולם המערבי.
