מה קורה לזוגיות כשאחד מבני הזוג נאבק בהתמכרות? הנזק אינו נעצר אצל המשתמש. בן הזוג השני לעיתים קרובות נגרר לתפקיד של מי שמגן, מכסה, שולט ונושא בתוצאות, ובמרוצת הזמן מתפתחים אצלו דפוסים של תלות-שיתופית. הדפוסים האלה אינם רק תוצאה של ההתמכרות. הם עשויים גם להזין אותה, וכך נוצר מעגל שקשה לשבור. ובכל זאת, מערכות הטיפול נוטות להתמקד במי שמכור ולראות בבן הזוג בעיקר גורם תומך.
בשנים האחרונות חוזרים חומרים פסיכדליים אל מרכז הדיון הרפואי והמחקרי. פסילוציבין, החומר הפעיל בפטריות "הקסם", נבחן בהקשר של הפרעות שימוש בחומרים, ו-MDMA נחקר בעיקר בהקשר של פוסט-טראומה. המאמר שואל אם אפשר לחשוב על שילוב בין השניים בתוך טיפול זוגי, ואם כן, כיצד, ובאילו תנאים. השאלה מעניינת במיוחד משום שהיא מנסה להתייחס לזוג כמערכת אחת, ולא לשני מטופלים נפרדים.
המחברים כותבים סקירה נרטיבית. הם נשענים על תיאוריית המערכות המשפחתיות ועל ספרות קלינית ומחקרית בנושאי התמכרות, תלות-שיתופית וטיפול בסיוע פסיכדלים, ובוחנים גם את הפערים, את אי-העקביות ואת הסיכונים הכרוכים בכיוון מחקרי כזה. מה הם מציעים, ומדוע הם מזהירים מפני התלהבות יתר?
