הפיזיקה העכשווית מציעה רעיון מטריד: ייתכן שהמרחב והזמן אינם חלק מן היסודות של המציאות. בכמה מן הגישות המרכזיות לכבידה קוונטית, הניסיון לחבר את מכניקת הקוונטים עם תורת היחסות מוביל לתמונה שבה ברמה העמוקה ביותר אין מרחב-זמן כלל, והוא מופיע רק ברמות תיאור גבוהות יותר. הפיזיקאים עסוקים בשאלה איך דבר כזה אפשרי, אבל לפילוסופים יש שאלה משלהם: מה קורה לתיאוריות מטפיזיות ותיקות כשהקרקע המרחב-זמנית נשמטת מתחתן?
אחת התיאוריות האלה היא המוניזם של הקדימות, העמדה שלפיה יש בדיוק ישות יסודית אחת, הקוסמוס כולו, וכל השאר תלוי בה. בגרסה המוכרת של ג'ונתן שאפר, כל דבר קונקרטי הוא חלק מן הקוסמוס, ועקרון מקובל קובע ששלם נמצא בכל מקום שבו נמצאים חלקיו. השאלה המרכזית היא אם תמונה כזאת יכולה לדור בכפיפה אחת עם מרחב-זמן שאינו יסודי, ומה זה אומר על האופן שבו אנחנו חושבים על היחס בין השלם לחלקיו.
כדי לבחון זאת, השאלה מפורקת צעד אחר צעד לשרשרת הנחות פורמליות, הנשענות על כלים מן המראולוגיה, תורת החלק והשלם, ועל מושגי מיקום מדויק ומיקום חלש. לצד זה נבחנים המבנים היסודיים שמציעות כבידה קוונטית לולאתית ותורת הקבוצות הסיבתיות, וכל הנחה בשרשרת נשקלת לצד האפשרות לוותר עליה, מניהיליזם מראולוגי ועד הבחנות בין סוגים שונים של יסודיות. בתוך כך עולות שאלות על מושגים שנראים מובנים מאליהם, כמו קונקרטיות, יסודיות ומיקום.
