מיליוני אפגנים מצאו מפלט בפקיסטן לאורך ארבעה עשורים של מלחמות, הפיכות ושינויי שלטון. בפשאוור חיות עשרות אלפי נשים ללא מעמד משפטי ברור ובלי מסלול לאזרחות או לעבודה פורמלית. ברוב הכתיבה עליהן הן מופיעות כקורבנות חסרות אונים, כאילו כל סיפורן הוא פגיעות וחוסר ברירה. אבל מה קורה בתוך הבתים, בשכונות ובשווקים, הרחק מעיני הסטטיסטיקה? מי מחזיקה את המשפחה כשהגבר חולה או נעדר, ומי מקימה רשת סיוע כשאין מוסד שיעזור?
המחקר שואל כיצד נשים אפגניות מהגרות בפשאוור מנווטות את מעמדן השברירי ובה בעת ממלאות תפקידים מרובים במשפחה, בקהילה ובחברה הרחבה. השאלה מבקשת לצאת מהדיכוטומיה הנוחה בין קורבן פסיבי לגיבורה בלתי מנוצחת, ולהתבונן בנשים כפי שהן מספרות על עצמן.
החוקרים נטלו גישה איכותנית. הם ראיינו תשע עשרה נשים בגילאי 23 עד 52, ביניהן עקרות בית, עוזרות בית, מטפלות ועובדות בעבודות בלתי פורמליות. הראיונות נערכו בפשטו, בסיוע שתי אנומרטוריות מאותה קהילה, והובאו בהסכמה מדעת. סיפורי החיים נבחנו תחילה כל אחד לעצמו, בבניית הסיפור ובבחירות הלשון, ולאחר מכן נבחנו יחד כדי לאתר דפוסים חוזרים. כך מצטיירת תמונה אנושית ומורכבת, שנשענת על קולותיהן של הנשים עצמן.
