סילביה פלאת' נחשבת לאחת הדמויות המוכרות ביותר בשירה של המאה העשרים, אך מעטים שואלים איך בדיוק הגיעו שיריה אל הקוראים. בשנות השבעים התנהל בבריטניה מאבק עז על השאלה מהי שירה ראויה ומי יזכה להיכנס לקאנון. מצד אחד עמדו משוררים ומבקרים שמרנים, שהאשימו את השירה ה"וידויית" בניהיליזם ובאנרכיה לשונית. מצד אחר צמחו לימודי הנשים באקדמיה, והביקוש לשירת נשים גדל. בתוך המחלוקת הזאת פעלו שתי הוצאות ספרים בעלות אסטרטגיות הפוכות כמעט, וכל אחת עיצבה דימוי אחר של שירת נשים.
המאמר שואל מה היה תפקידן של ההוצאות, ובמיוחד של פייבר, ביצירת "המותג" פלאת' ובמיקומה בקאנון המתהווה. מדוע בית הוצאה שמרני ויוקרתי קידם משוררת שנתפסה כסמל לרדיקליות, ומה היה חלקם של טד יוז, העורך צ'ארלס מונטית' ועיזבון פלאת' בעיצוב דמותה הציבורית? המחברת מפנה את המבט מהטקסטים עצמם אל הפרטקסט: עטיפות, בלרבים, מהדורות זולות בכריכה רכה וקמפיינים בעיתונות. היא קוראת אותם לצד פולמוסים בכתבי עת כמו PN Review, ספרים מעוררי מחלוקת כמו The Savage God ו-Letters Home, ומכתבים ומסמכים של המעורבים בזירה.
התמונה העולה היא של שוק ספרותי שבו מיתוס, מסחר, אידיאולוגיה ופוליטיקה של מגדר נפגשים. היא מעוררת שאלות על המקום שבו נולדים קאנונים ועל מי קובע מה ייזכר.






