מתי הפכה הביקורת הספרותית לז'אנר בפני עצמו? ברוב המקרים אנו מדמיינים את הביקורת כשיפוט קר ונטול פניות של יצירות, אבל ההיסטוריה שלה רוויה בקנאה, בנקמות, בתחרות על חיבת הקהל ובפולמוסים אישיים שבהם סופרים ומבקרים ניסו להשפיל זה את זה. המאמר מתמקד בסמואל ג'ונסון ובשאלה שנראית פשוטה ואינה כזו: כיצד הצליח לכתוב על יצירות ועל מחבריהן מבלי לשקוע בעימותים האלה, ומה אפשר לכנות בכלל "ביקורת ספרותית" כשהיא נולדת מתוך מאבקים כאלה.
במרכז הדיון עומד החיבור הארוך "חיי המשוררים", לצד מאמרים קצרים מוקדמים יותר של ג'ונסון, כמו האלגוריה על דמות הביקורת וההצגה הסאטירית של מבקר מדומה בשם דיק מינים. המאמר קורא מקרוב את הפרקים שבהם ג'ונסון מתאר את הריבים סביב דריידן, סטל, פופ, דניס ואדיסון, ובוחן כיצד הוא מטפל בהם. הוא עוקב גם אחר הדרך שבה ג'ונסון נוהג בחידושים ספרותיים בני זמנו, למשל בשירת הנוף, ושואל אם כללים מוסכמים מכתיבים את שיפוטו או שמא משהו אחר.
הקריאה נעה בין אנקדוטות חריפות, עלבונות מוקלטים ופרודיות לבין שאלות עקרוניות על אופיו של שיפוט ספרותי. מי שמתעניין בהיסטוריה של הביקורת, במאה השמונה עשרה האנגלית או בשאלה איך נראה דיון ספרותי כשהאגו נכנס לחדר, ימצא כאן מבט מפתיע על מה שנחשב לעיתים רציונלי ונקי.






