מה אם הצעד הבא בלמידת מכונה לא יגיע ממשוואה חדשה, אלא דווקא מהמקום שבו פרויד ויונג חיפשו את סודות הנפש? רוב האלגוריתמים של היום מתפקדים כמערכות הנדסיות קרות, בעוד שבני אדם מקבלים החלטות מהירות על סמך אינטואיציה, זיכרונות ישנים ורמזים שאנחנו כלל לא מודעים להם. המאמר בוחן את הרעיון שאפשר להטמיע עקרונות כאלה בתוך אלגוריתם חישובי, ומתעניין במה שקורה כשמידע נקלט מתחת לסף המודעות, מצטבר בשקט ולפעמים מדוכא.
שאלת המחקר המרכזית היא האם אלגוריתם בהשראת החשיבה הלא מודעת, הנשען על עיבוד תת-ספי, זיכרון אסוציאטיבי וקבלת החלטות אינסטינקטיבית, יכול להתחרות באלגוריתמים מוכרים ולהציע יתרונות ייחודיים במצבים עמומים ומורכבים.
כדי לבדוק זאת החוקרים בנו מסגרת מושגית המשלבת פסיכואנליזה, פסיכולוגיה קוגנטיבית ובינה מלאכותית, ופיתחו ממנה אלגוריתם חדש בשם UMIA. הם תרגמו את הרעיונות הפסיכולוגיים לרכיבים חישוביים ממשיים, כמו סף לא מודע ומאגר זיכרונות מוגבל, והעמידו אותו מול אלגוריתמים קלאסיים על אותו מערך נתונים רפואי של זיהוי מחלות לב. בדרך הם נוגעים גם בשאלות מוסריות, בפער בין תחומי הידע ובשאלה אם מערכות בינה מלאכותית הן יותר מסתם כלים.
