ילד בן שלוש וחצי מגיע לטיפול בחיתול, עם מוצץ ובקבוק, צמוד לרגל אימו. הוא מתאפק, מלכלך את התחתונים ומסרב לשבת על האסלה. ילד אחר, בן ארבע, סובל מעצירות קשה ללא כל רקע רפואי. גמילה מחיתולים נחשבת לאבן דרך פשוטה יחסית, אבל אצל לא מעט משפחות היא הופכת לזירת מאבק טעונה בין הורים לילדים, סביב שליטה, עצמאות, בושה ופחד להיפרד. השאלה היא איך אפשר לסייע לילדים צעירים שמילים עדיין אינן הכלי הטבעי שלהם להביע את הקונפליקט הזה.
המאמר בוחן אפשרות מפתיעה: האם משחק שקט במגש חול, עם חול יבש וחול לח ועם אוסף של דמויות זעירות, יכול להשפיע על מה שקורה בגוף עצמו, ובאופן ממשי יותר, על תנועתיות המעיים והיכולת להתרוקן. הכותבת, העובדת בגישה היונגיאנית של הטיפול במשחק בחול, מתבוננת בילדים שבחרו לשחק בחול ובהפרשה כפי שהיא עולה בתוך החדר הטיפולי, בין אם בקונקרטיות ובין אם בסמלים.
הבסיס הוא תיאורי מקרה של שני ילדים, שנבחנים דרך תצפית, תיעוד צילומי של תמונות החול וניתוח איכותני של הדינמיקה בין הילד, המטפלת וההורים, תוך הישענות על רקע תיאורטי על השלב האנאלי ועל סמליות החול. מה אומרים ילדים כשהם מלשים בוץ, ומה קורה לגופם בזמן שהם משחקים? זה מה שהמאמר מבקש להאיר.
