כמעט כל מי שעובד בארגון מכיר את המצב: הרשימה האישית של המשימות רק מתארכת, ובדיוק אז עמית ניגש עם בקשה לעזרה. ארגונים מודרניים נשענים על שיתוף פעולה, ויש הערכות שלפיהן משימות שיתופיות תופסות חלק עצום מיום העבודה. אבל עזרה לעמיתים אינה מחווה חינמית. היא דורשת זמן, ריכוז, הקשבה וויסות רגשי, בדיוק המשאבים שעומס כבד שוחק. ובכל זאת, המחקרים הקודמים על הקשר בין עומס עבודה לנכונות לעזור הגיעו למסקנות סותרות, וחלקם אפילו לא מצאו קשר כזה.
המחקר שואל מה בעצם קורה בתוך העובד העמוס: האם המחיר הנפשי של העומס, בדמות חרדה ודיכאון הקשורים לעבודה, הוא הגורם ששוחק את היכולת לעזור? והאם יש עובדים שמצליחים לעמוד בעומס בלי לשלם את המחיר הזה? כאן נכנסת לתמונה האישיות הפרואקטיבית, הנטייה ליזום, לשנות את הסביבה ולא רק להגיב אליה. השאלה היא אם התכונה הזאת יכולה לשמש מעין שכבת הגנה.
כדי לבדוק זאת עקבו החוקרים אחרי מאות עובדי ייצור בחברת אלקטרוניקה גדולה בסין לאורך ארבעה גלי מדידה, בהפרש של כשלושה שבועות ביניהם. העובדים דיווחו על אישיותם, על העומס ועל מצבם הנפשי, ואילו הממונים הישירים הם שדירגו עד כמה כל עובד מסייע לעמיתיו. המודל נשען על מודל דרישות-משאבים בעבודה, אחד המודלים המרכזיים בחקר הלחץ התעסוקתי.
