מה קורה כשמטפלות באמנות נאלצות לרפא קהילה שלמה, בעצמן שרויות בתוך אותה טראומה קולקטיבית? אירועי ה־7 באוקטובר ומלחמת ההמשך יצרו בישראל מציאות שבה הפגיעה אינה נחלת פרטים בלבד, אלא חוויה משותפת המערערת את תחושת האמון הבסיסית בעולם, ברשויות ובאדם עצמו. בתגובה למצב החירום התארגנו במהירות מטפלות באמנות והקימו ברחבי הארץ "סטודיו־אים בטוחים", מרחבים ארעיים שנועדו להעניק מענה נפשי ראשוני לקהילות שנעקרו מבתיהן.
המאמר בוחן מקרה מרתק של סטודיו כזה, שהוקם עבור קהילת קיבוץ שפונה מאזור הגבול עם רצועת עזה. הוא עוקב אחר התהליכים שהתרחשו בו זמנית בשני מעגלים, קהילת המפונים שמחפשת עוגן ומשמעות, וקבוצת המטפלות שנדרשה להתמודד עם חששותיה שלה מהצפה רגשית ומהזדהות יתר, בעת שהיא עצמה חלק מהמציאות הטראומטית. איך אפשר להפעיל מרחב טיפולי כשאין בו זמן קבוע, קהל יציב או אינטימיות מוגנת? ומה קורה כשחומרי היצירה עצמם הופכים לשדה שבו נפגשים אבל, מחאה, שליטה וגעגוע לבית?
באמצעות תיאור מקרה מפורט, ובעזרת מושגים תיאורטיים כמו מרחב מעבר, מרחב לימינלי ו"שלישי אנליטי", מציע המאמר מסגרת חדשה להבנת האופן שבו התערבות קהילתית מבוססת אמנות יכולה לשמש גשר בין תלישות לבין תקווה, בין יחיד לקבוצה, ובין מטפל למטופל השרויים יחד באותה סערה.
