הזכות לחיי משפחה נחשבת אצלנו לאחת הזכויות החוקתיות החשובות, אבל כשמסתכלים על מה שהמשפט באמת הגן עליו עד היום מגלים תמונה מצומצמת למדי: בני זוג, הורים וילדים קטינים. מה קורה כשהילדים גדלים, עוזבים את הבית ומקימים משפחות משל עצמם, וההורים מזדקנים? האם הקשר ביניהם הוא רק עניין משפחתי פרטי, או שיש כאן זכות שהמדינה מחויבת לה?
השאלה הזאת רחוקה מלהיות תיאורטית. מחקרים בתחומי הרפואה, הפסיכולוגיה, הסוציולוגיה והגרונטולוגיה מראים שקשרים עם הדורות הצעירים הם לא פעם הקשרים המשמעותיים והיציבים ביותר שנותרים לאדם בזקנתו, ושבידוד חברתי גובה מחיר בריאותי ונפשי כבד. ובד בבד, דווקא הקשרים האלה חשופים לפגיעה: מטפלים, מוסדות דיור, קשיי התניידות ולעיתים גם בני משפחה עצמם יכולים לשלוט בהם או לחבל בהם.
הדיון בוחן את ההצדקות שעליהן אפשר לבסס זכות של זקנים לקשרים בין-דוריים, מתמודד עם הטענות שעשויות לקום נגדה, ובכלל זה החשד שהיא עצמה גילנית ושהיא מתייתרת לנוכח הזכויות לשוויון ולחירות, ושואל כיצד אפשר לעגן אותה כזכות חוקתית במשפט הישראלי. מקרה המבחן הוא תקופת מגפת הקורונה, שבה נותקו זקנים רבים מבני משפחתם: ניתוח התקנות, ההנחיות והפסיקה מאותם ימים לפי כלי המשפט החוקתי הופך את השאלה המושגית לשאלה מעשית מאוד.
