אנחנו חיים בתוך סתירה מוזרה. מצד אחד חדשות כזב ותמונות מעובדות מלמדות אותנו שאין כבר דבר שאפשר להאמין בו, ומצד אחר האינטרנט מעמיד לרשותנו כמות מידע שאין לה סוף, ומשאיר אותנו עם ההרגשה שאפשר לדעת הכול ושיש לנו דעה על כל דבר. שתי התחושות האלה יחד, שאיננו יודעים כלום ושאנחנו יודעים המון, מבלבלות ומערערות את האמון שלנו ביכולת לחוות משהו אמיתי ובעל משמעות. מה בעצם קורה כאן לידיעה, ומה קורה למשמעות?
המאמר מחבר שני עולמות שנראים רחוקים זה מזה לגמרי. האחד הוא כיתת ולדורף, שבה שיעור בנוי משלושה שלבים: חוויה חושית בלי שום הסבר, חיפוש שבו התלמיד שוהה באי-ידיעה ובשאלות בלי תשובה, ורק אחר כך המשגה. השני הוא דרך סנטיאגו, עלייה לרגל שבה אדם הולך מאות קילומטרים, נושא על גבו רק את ההכרחי, ישן כל לילה במקום אחר ואינו יודע לאן יגיע מחר.
הבחינה נשענת על תיאור מפורט של מערך שיעור ולדורף, על עדות אישית מצעידה של כ-1600 קילומטר אל קומפוסטלה ומשם אל כף פיניסטרה, ועל כתיבתם של רודולף שטיינר, ניל פוסטמן ואוון ברפילד על הטכנולוגיה, על השפה ועל האופן שבו המשמעות אבדה בתהליך התעוררות המודעות העצמית של האדם. מכאן נפתחת שאלה חדה: עד כמה המרוץ שלנו אחר מידע זמין פוגם ביכולת לחפש משמעות, ומה תפקידו של בית הספר בעניין הזה.
