מה קורה לסטודנט שחוזר אל ספסל הלימודים אחרי חודשים ארוכים במילואים, כשהמחברות נשארו באותו מקום שבו הניח אותן והוא עצמו כבר אדם אחר? החזרה ללימודים אקדמיים אחרי שירות ממושך בזמן מלחמה אינה רק עניין של השלמת חומר. היא נוגעת בתחושת המשמעות, בשייכות, בביטחון ובשאלה אם בכלל יש טעם להמשיך. בתוך הסיפור הזה עומדת שאלה חינוכית גדולה: כיצד יכול מרצה באקדמיה להיות לא רק מלמד אלא גם מלווה, ומה בכוחו של ליווי כזה לעשות למי ששב משדה הקרב אל הכיתה.
המחקר שלפניכם עוקב מקרוב אחרי סטודנט אחד לחינוך מתמטי, אב צעיר בשנות העשרים לחייו, מרגע שובו מן המילואים ולאורך כשנה. במרכזו עומדת השאלה כיצד תהליך של חניכה אישית מקדם מודעות רגשית, וכיצד חשיפת הרגשות משפיעה על היכולת להתמודד עם החזרה ללימודים. כדי לבדוק זאת נעשה שימוש בשני כלים לא שגרתיים: עץ מצויר ועליו עשרות דמויות, שמתוכן הסטודנט בוחר את זו שמייצגת את מצבו בעבר, בהווה ובעתיד, וסדנת כתיבה שבה הוא מצייר דמות של פרופסור דמיוני, כותב לו מכתב על קשייו, ואחר כך כותב לעצמו את מכתב התשובה בשמו של אותו פרופסור. לצד הכתיבה נערכו ראיונות בהפרש של חצי שנה, שאפשרו לעקוב אחרי מה שהשתנה בשפה שבה הוא מדבר על עצמו.
