מי באמת מחליט מה יקרה באוניברסיטאות בישראל? על הנייר התשובה פשוטה: שר החינוך עומד בראש המועצה להשכלה גבוהה, ממנה את חבריה ומשפיע על סדר היום שלה. בפועל, בין הדרג הפוליטי לבין הקמפוסים חוצצת שכבה שלמה של רגולטורים ופקידי אוצר, ולצידם קהילה אקדמית שיודעת להתגייס במהירות כשהיא חשה שחופש המחקר וההוראה שלה בסכנה.
שני מאבקים גדולים בהשכלה הגבוהה הישראלית מציעים הצצה נדירה אל חדר המכונות. האחד הוא המאמץ הממושך לשנות את מבנה הניהול של האוניברסיטאות בעקבות עבודתה של ועדה שהקימו משרד האוצר והוועדה לתכנון ולתקצוב. השני הוא הניסיון להנהיג קוד אתי שיגביל התבטאויות פוליטיות של מרצים, ניסיון שהעמיד את שרי החינוך מול כלל המערכת האקדמית. שני המאבקים התנהלו באותה מערכת מוסדית, ובכל זאת הסתיימו בצורה שונה לחלוטין.
השאלה שבמרכז היא מה מסביר את הפער: האם המבנה המוסדי, שמחלק את השליטה הפוליטית בצורה בלתי שוויונית? האם מערך האינטרסים והקואליציות שנבנו סביב כל יוזמה? או שדווקא טיב סוגיית המדיניות עצמה קובע מראש מי יתגייס ומי יתנגד? כדי להשיב על כך נותחו מסמכים רשמיים, פרוטוקולים ודיווחי תקשורת משני העשורים שבהם התרחשו הקונפליקטים, והם הושלמו בראיונות עם בעלי תפקידים שהיו שם: ראשי אוניברסיטאות, חברי מועצה ואנשי סגל, שמתארים מבפנים כיצד הוכרעו ההחלטות.
