מה קורה כשקבוצה שלמה של נשים חוות באותו יום ממש את אחת הטראומות הקשות ביותר שידע צה"ל, ונשארות לשרת יחד תחת אותה מדים? תצפיתניות שהיו נוכחות בבסיסי אוגדת עזה בשבעה באוקטובר חוו חדירת מחבלים, ימים של הסתתרות והמתנה, וחשיפה מתמדת למידע קשה על גורל חברותיהן. חלקן בחרו להשתחרר, אחרות המשיכו לשרת במסגרות מותאמות, אך רבות נאבקו בתסמיני פוסט־טראומה ובשאלות עמוקות של זהות, שייכות ומקום בעולם שהשתנה עליהן בין רגע.
מאמר זה מתחקה אחר מודל התערבות קבוצתי ייחודי שגובש כמענה למצב חדש ובלתי מוכר, ומעלה שאלה מרכזית: כיצד ניתן לבנות מרחב טיפולי שיאפשר לנשים אלו לעבד את מה שעברו, מבלי להציף אותן מחדש, ובאותה עת לטפח בהן תחושת מסוגלות ותקווה לעתיד? כדי לבחון זאת, שילבו מנחי הקבוצה, קצינה וקצין בריאות הנפש, שלושה עולמות תאורטיים שלא נהוג לראותם יחד: מודל שלבים קלאסי להחלמה מטראומה, תאוריית התקווה, וגישה טיפולית ממוקדת פתרון.
המאמר עוקב אחר קבוצה של 11 תצפיתניות שהתכנסה שבועית, מתאר את השלבים שעברה, ואת האופן שבו התמודדו המשתתפות עם המתחים שבין זיכרון לאבל, בין העצמי לאחר, ובין הזהות שהייתה לזו המתגבשת בעקבות האירוע.
