כיצד אדם עם מוגבלות מבקש בפועל את ההתאמות שהחוק מבטיח לו? תקנות נגישות השירות החדשות קובעות שחלק מההתאמות ניתנות רק אם האדם עצמו פונה ומבקש אותן. מי שלא יודע מה מגיע לו, או לא יודע איך לבקש, עלול למצוא את הזכות הזאת נשארת על הנייר. כך נוצר פער בין הוראות התקנות לבין החוויה היומיומית בדלפק השירות, בסניף, בחנות ובאירוע ציבורי.
המאמר שואל מה משמעות התקנות עבור העשייה בריפוי בעיסוק, ומה תפקידם של המרפאים בעיסוק בהכנת הלקוחות למפגש עם נותני שירות. בין השאר הוא בוחן אם סנגור עצמי, כלומר היכולת לנסח בקשה, להסביר קושי ולהציע פתרון, יכול לשמש כלי מעשי ליישום התקנות.
המחברים מבססים את הדיון על רוח החוק ועל טיוטת התקנות, וסוקרים את סוגי ההתאמות המותנות בבקשה, ממסירת מידע ועד שירותי מסחר ופרסום. הם מתארים את שלבי התהליך מול נותן השירות, ומציגים מודל לסנגור עצמי שנחקר בישראל ושימש אוכלוסיות שונות. במרכז הדברים עומד קשר מפתיע בין שלושה משפטים פשוטים לבין חוויית שירות שבה הלקוח באמת נראה ונשמע.






