כשפוסק הלכה בולט נשאל על צעירה חרדית עם תסמונת דאון שרוצה להינשא וללדת, תשובתו הייתה מעודדת: אם לא יוכלו לגדל את הילד, קרובי המשפחה ישמחו לקחת אותו. אבל מי הם אותם קרובים? איך הם חווים את התמיכה שמצפים מהם לתת, והאם נכונותם באמת מובנת מאליה? מאחורי הנוסחה הנעימה של משפחה עוטפת מסתתרות שאלות שכמעט איש אינו שואל בקול.
המאמר מפנה את הזרקור אל קבוצה שהחוק אינו רואה והחברה אינה מכירה בה: האחיות של אימהות חרדיות עם מוגבלות. מה חלקן בניהול חייה של המשפחה הקטנה של אחותן? מה הן מרגישות כשהן נדרשות לתפקיד שלא תמיד בחרו בו? והאם כל האחיות נושאות בנטל באותה מידה?
החוקרת ערכה ראיונות מובנים למחצה עם אחיות, עם גיסה של אם עם מוגבלות ועם נשות מקצוע בתחום הרווחה, כולן נשים חרדיות מירושלים, מבני ברק ומודיעין עילית, מזרמים שונים. הראיונות נותחו בשיטת התיאוריה המעוגנת בשדה, תוך שימוש בשתי עדשות תיאורטיות מנוגדות, האחת רואה במשפחה מערכת של סולידריות ותמיכה והאחרת רואה בה זירת מאבקי כוח. התמונה שמצטיירת מורכבת בהרבה מהאידיאל של לכידות משפחתית, ויש בה גם הצצה לדברים שנוח יותר לא לומר.
