במערב השומרון יש כ־600 מ"מ משקעים בשנה, ובכל זאת כמעט אין שם מעיינות. המסלע הקרסטי בולע את הגשם, והמים נובעים הרחק משם, למרגלות ההרים. איך אפשר לחיות ולעבד אדמה בנוף כזה, ובוודאי בימי מרידות ומצור? בפסגות האזור ניצבים עד היום מבנים מבוצרים ומסתוריים: חומות גזית מסיבית, מגדלי שמירה, מתקני חקלאות בקנה מידה תעשייתי ומערכות מים מורכבות. הם נבנו בשלהי התקופה הרומית והפכו בתקופה הביזנטית למנזרים, בתקופה שבה השומרונים מרדו שוב ושוב באימפריה.
המאמר שואל מה היה תפקידם של המנזרים האלה במרחב, ועד כמה מערכות המים שלהם מספרות סיפור גדול יותר מצורכי הנזירים עצמם. כדי לבדוק זאת נסקרו כעשרה אתרים בשנים 2021–2023, ונמדדו בהם יותר מ־60 מאגרי מים. ארבעה אתרים שהשתמרו היטב נבחנו לעומק: דיר סמען, דיר קלעה, דיר דקלא ודיר אל־ע'רב. החוקרים השוו את נפחי המאגרים להערכות אוכלוסייה, בחנו את שכבות הטיח ואת סוגי הסלע, תיארכו דגימות בעזרת פחמן 14 ואף ערכו ניסוי מילוי של מאגרים לאורך חורף שלם. את הנתונים הם קראו על רקע המרידות השומרוניות ותנועת הנזירות בעולם הביזנטי.
התמונה שמצטיירת מחברת הנדסה, חקלאות, דת ואימפריה, ומעוררת שאלה מסקרנת: מי באמת עמד מאחורי המים של השומרון, ולמה נועדו?
