מה קורה לאנשי מקצוע שעבודתם היומיומית היא להיפגש עם מי שנתפסות בעיני החברה כנשים האלימות ביותר בישראל? בישראל יש בית סוהר אחד בלבד לנשים, נווה תרצה, ובו עובדות סוציאליות המאמינות בתיקון ובשינוי ויושבות מול נשים שפגעו לעיתים בילדיהן או בחסרי ישע, ובמקביל סחבו על גבן טראומות קשות משלהן. הספרות המקצועית עסקה רבות במחירים שמשלמים מטפלים בנפגעי טראומה, אך הרבה פחות בקולן של מי שמטפלות בפוגעות, ובוודאי לא בתוך מערכת הכליאה.
המחקר שואל מה המשמעות שמעניקות המטפלות לעבודתן בין כותלי הכלא, וכיצד העבודה הזאת נוגעת בחייהן האישיים, בתפיסת העולם שלהן, בזוגיות ובהורות. כדי לבדוק זאת נערך מחקר איכותני בגישה פנומנולוגית, שבמרכזו ראיונות מובנים למחצה עם ארבע עובדות סוציאליות של שירות בתי הסוהר, בעלות ותק של יותר משלוש שנים בנווה תרצה. מאחר שמדובר באוכלוסייה קטנה מאוד, נדרשה הקפדה יוצאת דופן על אנונימיות, ופרטי הנשים הוסתרו והשמות הוחלפו.
התמונה שעולה מהשטח נוגעת בשאלות רחבות יותר: מי רשאי לעסוק בתיקונם של פוגעים, מה החברה חושבת על שיקום, ומה קורה למי שבוחר להישאר קרוב למקום שרוב האנשים מעדיפים להתרחק ממנו.
