ש"י עגנון לא הסתפק בכתיבת “בדמי ימיה” פעם אחת. שנים לאחר הפרסום הראשון של הנובלה, כשכבר היה סופר מבוסס בארץ ישראל, הוא ישב מחדש עם הטקסט ושינה בו מילים, משפטים ולעיתים פסקאות שלמות. חלק מהשינויים נראים על פניהם קטנים, אפילו זניחים, אות אחת כאן, מילה אחת שם. אבל האם עריכה כזו היא רק ליטוש סגנוני של סופר תובעני, או שמאחוריה מסתתר משהו עמוק יותר, שינוי בעמדותיו של המחבר עצמו כלפי יהדות, כלפי לשון המקרא, כלפי הדמויות שברא?
זו בדיוק השאלה שעומדת במרכז הבדיקה: מה הנחה את עגנון כשחזר לטקסט שכתב שנים קודם לכן ושכתב אותו מחדש? האם מדובר בעיקר בשיפור לשוני וסגנוני, או שהשינויים מסגירים גם תפנית רעיונית, אולי אפילו אישית? כדי לענות על כך, הושוו בקפידה שני הנוסחים של הנובלה, זה שראה אור בשנת 1923 וזה שפורסם מחדש בשנת 1959, תוך מיפוי שיטתי של ההבדלים ביניהם וסיווגם לקטגוריות שונות, החל משינויים לשוניים ורטוריים ועד לשינויים הנוגעים ישירות לתוכן ולמערכות היחסים בין הדמויות.
מה בדיוק התגלה כשמניחים את שני הנוסחים זה לצד זה? ולמה יש בכך כדי ללמד לא רק על נובלה אחת, אלא על האיש שכתב אותה?
המחקר המרתק של דורה אריאל על השינויים שערך עגנון בין הגרסאות של הנובלה "בדמי ימיה". אריאל מראה שלא מדובר בשינויים טכניים גרידא אלא בשינויים שחושפים שינויים משמעותיים בתפיסותיו של עגנון לגבי השפה העברית, היהדות, ואף הספרות.
