אישה שמגישה תלונה במשטרה על עבירת מין יודעת שהיא לוקחת סיכון. פחות ידוע שהסיכון אינו נגמר בחקירה: אם התיק נסגר מחוסר ראיות, או אם בית המשפט אינו מקבל את גרסתה, אותו אדם שעליו התלוננה יכול לתבוע אותה בגין לשון הרע, ובמקרים חריגים גם לזכות בפיצויים של מאות אלפי שקלים. התוצאה היא מתח בין שני אינטרסים שקשה לפשר ביניהם: הרצון לעודד נפגעות לפנות למשטרה, והזכות של אדם שלא יוכתם שמו בשווא.
פרשה אחת שהגיעה עד בית המשפט העליון חידדה את המתח הזה עד הקצה. ארבע נשים התלוננו על עורך דין בגין מעשי אונס, התיקים נסגרו, והוא תבע אותן בגין לשון הרע. בבית המשפט העליון נחלקו הדעות, ומאחורי המחלוקת עמדה שאלה עקרונית: באילו תנאים חוסה תלונה למשטרה תחת הגנת תום הלב, ואיזו ראיה נדרשת מתובע כדי לשכנע שהתלונה הייתה תלונת שווא.
העיון שלפניכם יוצא מאותה פרשה ובוחן אותה לעומק: הוא עוקב אחר הנמקות השופטים בערכאות השונות, מפרק את נקודות המחלוקת ביניהם, ומצרף לכך דיון בגורמים החברתיים והפסיכולוגיים שבגללם נשים נמנעות מלהתלונן, ובכלל זה הבושה, הקושי להגדיר את הפגיעה והמפגש עם הרשויות. על יסוד אלה מוצעת פרשנות אחרת לחוק איסור לשון הרע, המשנה את מקומו של נטל ההוכחה ואת כמות הראיות הנדרשת.
