מועצת תלמידים היא לכאורה מוסד מוכר בכל בית ספר, אבל האם כל המועצות באמת שוות? יש מועצות שמצליחות להפוך לזירה תוססת שבה תלמידים יוזמים, מקבלים אחריות, מקדמים זכויות ומעורבות קהילתית, ולעומתן יש מועצות שנשארות עמומות, מוגבלות לתפקידים שוליים כמו ארגון מסיבות, בלי השפעה של ממש על חיי בית הספר. מה מבדיל בין השתיים? האם מדובר רק בשאלה של אישיות התלמידים המעורבים, או שיש כאן משהו עמוק יותר הקשור לאופן שבו בית הספר עצמו בונה, מתייחס ומעניק אמון למסגרת הבלתי פורמלית הזו?
מאמר זה בוחן שאלה זו דרך פריזמה תאורטית ייחודית, "הקוד הבלתי פורמלי", המתאר עקרונות התנהגותיים המייחדים מסגרות חינוכיות לא פורמליות, כמו חופשיות בחירה, יחסים שוויוניים, אפשרות לניסוי וטעייה ומתן משמעות סמלית לפעילות. החוקרים ביקשו להבין כיצד רכיבים אלה באים לידי ביטוי, או נעדרים, בשני טיפוסי קצה של מועצות תלמידים: מועצה "אינטגרטיבית" הפועלת הן בתחום ההתנדבות בקהילה והן בתחום זכויות התלמידים, לעומת מועצה "עמומה" שאינה מתמקדת באף אחד מהתחומים. כדי לבחון זאת שילבו החוקרים מחקר כמותי רחב היקף בקרב מנהלי בתי ספר ותלמידים, לצד ניתוח איכותני-פרשני מעמיק של עדויות ממנהלי מועצות ותלמידים פעילים. השילוב בין הגישות מאפשר הצצה נדירה אל הדינמיקה הפנימית שמעצבת את חוויית הלמידה החברתית-שיתופית של בני נוער, ומעלה שאלות מהותיות על תפקידו של בית הספר בטיפוח או בריסוק הפוטנציאל החינוכי הגלום במועצת התלמידים.
