על מה בעצם נשענת הביואתיקה? במשך עשורים ניסו להעמיד אותה על קודים דאונטולוגיים עתיקים, על עקרונות מוסריים מוכרים ועל תיאוריות מטא-אתיות שונות. ובכל זאת, ייתכן שמשהו בסיסי נשכח בדרך: השאלה מהי הרפואה עצמה, ולשם מה היא קיימת. אם נדע מהי מהותה של הרפואה, האם נוכל לדעת גם מהו המעשה הרפואי הראוי?
המאמר מציע לחפש את התשובה במקום שבו הרפואה מתממשת בפועל: בחדר שבו נפגשים אדם חולה ורופא. המחברים בוחנים אם המפגש הקליני הזה יכול לשמש בסיס אונטולוגי לאתיקה רפואית, ושואלים מה יקרה אם נתייחס אליו כמקור לערכים, למידות ולעקרונות ולא כזירה שבה מיישמים כללים שנקבעו מבחוץ.
כדי לבדוק זאת הם משלבים שתי מסורות פילוסופיות. האחת היא האתיקה המעשית והטלאולוגית של אריסטו, על מושגי האתוס, הפרקסיס, המידות והמצוינות. השנייה היא הפילוסופיה של הרפואה של אדמונד פלגריניו וצ'רלס תומאסמה. אל מול המסגרת הזאת המאמר מעמיד גם ביקורות מגוונות: טענות על חוסר האפשרות של פילוסופיה עצמאית של הרפואה, על פלורליזם בחברה מודרנית ועל כוחם של גורמים חברתיים ומוסדיים, וגם הסתייגויות שנשענות על הגותם של פוקו, מקינטייר ופטנאם.
