כשפעוט בוכה, מה אמא חושבת על הבכי הזה? האם היא רואה בו קריאה לעזרה, או ניסיון מכוון להקשות עליה? הדרך שבה הורים מגיבים לרגשות קשים של ילדים צעירים קשורה להתפתחות הרגשית והחברתית שלהם בהמשך החיים. ובכל זאת, מעט מאוד ידוע על הסיבות לכך שאמהות מסוימות מצליחות להגיב בתמיכה ואחרות מתקשות יותר. אחד הגורמים שנחקרו הוא מצבן הכלכלי והחברתי של המשפחות, אבל לא ברור איך בדיוק הוא מגיע עד לרגע האינטימי של נחמה או חוסר נחמה.
המחקר הזה שואל איזה מנגנונים נפשיים וקוגניטיביים עומדים בין קושי סוציו-דמוגרפי, כמו גיל צעיר, השכלה נמוכה והכנסה מוגבלת, לבין התגובה התומכת של האם לילד במצוקה. החוקרים בוחנים האם המצוקה הנפשית של האם היא החוליה המקשרת, והאם גם האופן שבו היא מפרשת את בכי התינוק, למשל כמכוון כלפיה, מוסיף לתמונה. כך הם מנסים לשלב מודל מוכר על לחץ במשפחה עם תפיסות מתחום עיבוד המידע החברתי.
המחקר עקב אחרי 259 אמהות לראשונה בדרום-מזרח ארצות הברית, מהריון ועד שהילד היה בן 14 חודשים. האמהות מילאו שאלונים, צפו בסרטוני אינטראקציה עם התינוק ותגובותיהן נצפו ודורגו במשימות שעוררו מצוקה אצל הילדים. הנתונים נותחו במודל משוואות מבניות שבוחן מסלולים ישירים ועקיפים. התמונה שמתקבלת מעלה שאלות מפתיעות על מה שמסביר הורות תומכת ועל מה שאולי פחות.
