האם פילוסופיה שנכתבה על ידי גברים לבנים שמתו מזמן יכולה לומר משהו בעל ערך על דיכוי נשים? קאנט, אבי האוטונומיה והחוק המוסרי, כתב גם על נשים לומדות כעל שעון שבור, ועל הנישואין כזירה שבה כל צד עליון בדרך אחרת. השאלה אם אפשר לאמץ את הגותו לטובת הפמיניזם, או שמא הדעות הקדומות שלו חלק מן הארכיטקטורה הפילוסופית עצמה, ממשיכה להעסיק קוראים וקוראות עד היום.
המאמר מנהל דיאלוג ביקורתי עם הגנתה הפמיניסטית של קרול היי על קאנט. הוא שואל איך נראית הגנה כזו, אילו יסודות באתיקה ובאנתרופולוגיה של קאנט מתקשים להשתלב בה, ומה תפקידה של "אי-רציונליות חברתית" בעדכון פמיניסטי של המחשבה הקאנטיאנית. לשם כך הוא קורא מחדש בהערותיו של קאנט על נשים, מנהל דיון עם הביקורות הפמיניסטיות הנפוצות כלפיו, כמו אלה העוסקות בגוף ובריגשות, ומציב מולן הוגים כמו שילר, דה בובואר ונוסבאום.
הדיון נוגע בשאלות רחבות יותר: האם אפשר לנטרל פילוסוף מהקשרו ההיסטורי מבלי לפגוע בו, מה נשאר מן הרציונליות כשמכירים בפגיעות, בתלות וברגש, ומה פירוש כבוד עצמי אצל מי שלמדו במשך דורות שדאגתם לעצמם אינה חשובה. התשובות אינן מובנות מאליהן, והן מערערות הנחות גם אצל תומכי קאנט וגם אצל מבקריו.





