מה קורה לילד בן חמש או שש כשהוא נכנס למעבדה זרה ופוגש חוקר שאינו מכיר? ההתרגשות, ההסחות והמבוכה עלולות להשפיע על התשובות שיתן, ובכך לטשטש את מה שהחוקרים באמת רוצים למדוד. כשמגפת הקורונה סגרה מתקני מחקר ברחבי העולם, החיפוש אחר דרכים חלופיות לחקור התפתחות קוגניטיבית של ילדים הפך לדחוף במיוחד, אבל הכלים הקיימים נותרו מיושנים, קשים להתאמה ולרוב נטולי רובוטיקה או בינה מלאכותית.
המאמר שואל אם אפשר לבנות פלטפורמה מקוונת וגמישה שבה ילדים מבצעים ניסויים בפסיכולוגיה קוגניטיבית בסביבה המוכרת להם, כאשר את תפקיד המנסה ממלא רובוט הומנואידי קטן ולא אדם. הפלטפורמה גם אמורה לנתח את הנתונים בעזרת רשת נוירונים שלומדת מהתשובות ומנסה לחזות אותן. נשאלת גם השאלה אם כל זה יכול לעבוד באופן יציב, חלק ונעים לילדים.
החוקרים תיארו את הארכיטקטורה של המערכת, על רכיביה ותפקידיה השונים, החל מהמשתמשים האנושיים ועד הרובוט והמסד שמאחסן את הנתונים. לאחר מכן בחנו אותה בניסוי הוכחת היתכנות המבוסס על משימות השימור הקלאסיות של פיאז'ה, שבהן ילדים נשאלים אם כמות נוזל משתנה כשהיא עוברת מכלי לכלי. הניסוי הורץ בשלושה אופנים: דרך טאבלט, בליווי הרובוט, ובקבוצה גדולה ששימשה לאימון מודול למידת המכונה. התוצאה היא הצצה לעתיד אפשרי של מחקר התפתחותי עם ילדים.






