כמעט כל סטודנט באוניברסיטה פוגש היום מערכת ניהול למידה: מקום שבו מעלים חומרים, מנהלים דיונים ומגישים משימות. המערכות האלה משאירות אחריהן שובל עצום של נתונים, כמו מספר כניסות, פוסטים שנקראו ומשאבים שנצפו. מרצים ומוסדות מקווים שהנתונים הללו יאפשרו לזהות מי מצליח ומי נמצא בסיכון, ובמקרים רבים הם אכן נשענים עליהם. אבל מה לא נראה בנתונים האלה? האמונות של הסטודנט ביכולתו, הסיבות שבגללן הוא לומד, והתחושה אם הצלחה תלויה בו עצמו או בכוחות שמחוץ לו.
המחקר הזה שואל אילו גורמים אכן קשורים לציון בקורס, ובאיזה אופן. האם די במעקב אחר פעילות במערכת, או שהגורמים הפסיכולוגיים מספרים סיפור אחר? החוקרים בחנו מודל אחד שמחבר בין מסוגלות עצמית, סוגי מוטיבציה, מוקד שליטה, גיל ונתוני שימוש אובייקטיביים.
בקורס מבוא לפסיכולוגיה של הבריאות באוניברסיטה אוסטרלית השתתפו 310 סטודנטים, חלקם למדו במסלול מקוון וחלקם במסלול משולב. הם מילאו שאלונים סטנדרטיים על מסוגלות עצמית, מוטיבציה אקדמית ומוקד שליטה. את הנתונים האלה צירפו החוקרים לציונים הסופיים ולנתוני הפעילות שנאספו ממערכת Brightspace לאורך הסמסטר. הנתונים נותחו בניתוח מסלולים, שמאפשר לבדוק יחד רשת שלמה של קשרים ולא משתנה אחד בכל פעם. התוצאה היא תמונה מפתיעה בחלקה על מה שבאמת מבדיל בין סטודנטים, ועל מה שעוקבים אחריו כשבודקים רק קליקים.
