ככל שאוכלוסיית המבוגרים בקוריאה גדלה, כך גדל מספר האנשים החיים עם דמנציה, והמדינה הקימה רשת של מרכזי טיפול בדמנציה בקהילה. האחיות הן קבוצת כוח האדם הגדולה ביותר במרכזים האלה, ותפקידן רחוק מאוד מזה של אחות בבית חולים: הן מעורבות באבחון מוקדם, בסיוע בעלויות הטיפול, בהדרכה ובתמיכה בחולים ובבני משפחותיהם. מה קורה לאנשים שנושאים על כתפיהם תחומי אחריות כה רחבים, ומה גורם להם לשקול לעזוב?
המחקר מבקש להבין כיצד האופן שבו אחיות תופסות את המקצוע שלהן, לצד רמת הלחץ שהן חוות בעבודה, קשורים לכוונה לעזוב את המרכז. בבסיס הניסוח עומדות שתי גישות תיאורטיות: תיאוריית דרישות ומשאבי העבודה והתיאוריה של קרל רוג'רס על התפיסה העצמית. החוקרים בחנו גם אם מאפיינים אישיים כמו גיל והשכלה משחקים תפקיד.
לצורך הבדיקה נערך סקר חתך בקרב 160 אחיות ומנהלות סיעוד שעובדות במרכזי דמנציה ב-17 ערים מטרופוליניות בדרום קוריאה. הן מילאו שאלונים מוכרים שבדקו תפיסה עצמית מקצועית, לחץ עבודה וכוונת עזיבה, והנתונים נותחו בשיטות סטטיסטיות שבוחנות קשרים והשפעות. השאלה אם התמונה בקהילה דומה לזו הידועה מבתי החולים, או שמא מפתיעה ממנה, היא אחת הסיבות להתעניין במחקר.
