מה בעצם הופך חוויה לנעימה? האם מדובר באיכות מסוימת שאנו מרגישים, כמו הטעם המתוק של גלידה והחמימות של שמש ביום חורף, או שמא הנאה היא תמיד יחס שלנו כלפי משהו, כך שאי אפשר ליהנות בלי ליהנות "מ-משהו"? השאלה הזאת מעסיקה פילוסופים של הנפש ושל הרווחה כבר שנים, והתשובה לה משפיעה על האופן שבו אנו מבינים אושר, איכות חיים ואפילו את מה שקורה במוח כשאנחנו נהנים.
דמיינו אדם שמתעורר בבוקר אחרי תקופה קודרת ומוצא את עצמו במצב רוח טוב, בלי סיבה מיוחדת ובלי שום דבר מסוים שמשמח אותו. ועכשיו דמיינו מדיטטור ותיק שמגיע למצב של שקט מנטלי עמוק, ללא מחשבות וללא רצונות, ובכל זאת מדווח על אושר מענג. האם יש להם "מושא" להנאה? ואם אין, מה זה אומר על התיאוריות שגורסות שהנאה היא תמיד עמדה כלפי אובייקט?
המאמר בוחן את הוויכוח בין שתי גישות מרכזיות להנאה באמצעות ניתוח פילוסופי. הוא מציב את התיאוריות המוכרות זו מול זו, מעמת אותן עם מצבי רוח נעימים ועם דיווחים פנומנולוגיים ממדיטציה, ובודק האם המהלכים שהוצעו בספרות כדי להתמודד עם מקרים כאלה באמת מחזיקים מים. התוצאה היא מסע מרתק בין חוויה יומיומית לבין קצותיה הרחוקים של התודעה.
