כשאנחנו מסתכלים על לימון, נדמה לנו שהצהוב שאנחנו רואים נמצא שם, בעצם עצמו. אבל אותו צהוב משתנה מאדם לאדם ומתאורה לתאורה. הוא מופיע גם בתמונה עוקבת, באשליה ובהזיה, כשאין לימון בכלל. האם האיכויות שאנחנו חווים שייכות לעולם, או שהן רק חלק מהחוויה הפנימית שלנו? שתי התשובות המקובלות בפילוסופיה של התפיסה נתקלות בקשיים חמורים. האחת מתקשה להסביר טעויות ותופעות של יחסיות תפיסתית. השנייה מותירה אותנו כלואים בתוך התודעה, עם שאלה פתוחה האם בכלל קיים עולם חיצוני.
המאמר שואל אם ההנחה המשותפת לשתי העמדות היא הבעיה עצמה: שאיכויות חושיות חייבות להיות שייכות לאחד משני הקטבים, הסובייקט או האובייקט, באופן עצמאי מהקוטב האחר. המחבר מציע דרך שלישית, שבה הסובייקט והאובייקט אינם נקודות מוצא אלא תוצרים של אותו תהליך.
כדי לבחון זאת, המאמר מנתח ביקורתית את התיאוריות המובילות של חיצוניות ושל פנימיות, בהן הריאליזם הנאיבי, הייצוגיות והאינטנציונליות הפנומנלית. אחר כך הוא פונה לפנומנולוגיה הגנטית של הוסרל ולניתוח של תודעת הזמן, ברמה הגסה של רצף חוויות וברמה העדינה של כל רגע. משם הוא מגיע אל מסורת המוניזם הניטרלי של מאך, ג'יימס וראסל, ואל הנוירופנומנולוגיה של ורלה. התוצאה היא הצעה מטפיזית שמבקשת לשנות את האופן שבו אנחנו חושבים על היחס בין מראה למציאות ובין תודעה לעולם.
