כשאתם חושבים על הכוס שעל השולחן או על עיר רחוקה שמעולם לא ביקרתם בה, על מה בעצם אתם חושבים? לפי אחת מהמסורות העזות בפילוסופיה, אין לנו גישה ישירה לעולם הפיזי, ורק לתחושות שלנו. מכאן נפתחות שתי דרכים מפתיעות. האחת היא הפנומנליזם, שלפיו עצמים הם לא יותר מאפשרויות של חוויה, ובגרסתו העדכנית מדובר בהסתברויות מותנות אובייקטיביות בין זרמי תודעה. השנייה היא תיאוריה שבה אנו חושבים על העצמים רק כעל מה שגורם לנו סיבתית לחוויות, בלי שיש לנו מושג על טבעם הפנימי.
המאמר שואל איזו משתי העמדות מתאימה יותר לתפיסה שחולקות שתיהן: הידע והמחשבה שלנו על העולם עקיפים. כדי לבדוק זאת המחבר מציב את הפנומנליזם, כפי שהוא מוגן בספרו של פלצ'ר, מול "התיאוריה הסיבתית של עצמים". הוא עושה זאת בניתוח פילוסופי של ההנחות המשותפות, של ההתנגדויות המוכרות ושל דוגמאות מחשבתיות, ובהן יצורים עם עיני זבוב, בני אדם שרואים בשחור לבן ועולם דמיוני שיש בו רק שני כדורים זהים. הדיון נשען על מסורת עשירה של ברקלי, מיל, קאנט, יום, ראסל, צ'יזהולם ולואיס.
האם אפשר לדבר על צבע, על מרחב ועל ההבדל בין שני כדורים בלי "לרמות" ולהניח מראש את העצמים שמנסים להסביר? והאם ייתכן שכל אחד מאיתנו מתכוון, כשהוא אומר "עצם פיזי", למשהו מעט שונה? התשובות מפתיעות יותר ממה שנדמה.
