מה קורה לעולם כשאיש אינו מביט בו? לפי הפנומנליזם, העצמים סביבנו אינם אלא "אפשרויות קבועות של תחושה": מה שהיינו חווים אילו היינו נמצאים במקום המתאים. זו עמדה שהתקבלה בעבר בכבוד, אך כיום היא נחשבת בלתי אופנתית, ולא בלי סיבה. אם החוויות שלנו מסתדרות לעולם יציב ומסודר, ממה נובעת הסדירות הזאת, ומי או מה אחראי עליה?
המאמר בוחן ניסיון עדכני להציל את הפנומנליזם באמצעות רעיון נועז. הצעתו של הפילוסוף מיכאל פלצ'ר היא לפרש את האפשרויות הללו כהסתברויות אובייקטיביות, כך שיהיו ממשיות ויוכלו לשמש סיבות של ממש, בלי להישען על עולם פיזיקלי נסתר ובלי להזדקק לאל של ברקלי. אם המהלך מצליח, הוא משיב לאתגר הוותיק שהציב ג'ון מקי, ומאפשר לתאר עולם שלם ועקבי במונחי חוויה אפשרית בלבד.
הדיון עוקב אחר שלבי הטיעון של פלצ'ר: הרחבת הרעיון גם לאלקטרונים ולקווארקים, הטענה שהריאליזם מיותר לפי התער של אוקהם, והמרחק בינו לבין יום ומיל. הוא מעמיד אותו מול שאלות על טיבן של הסתברויות, על ההבדל בין עובדות לבין סיבות, ועל הגבול בין המנטלי לפיזיקלי. בסופו של דבר עולה שאלה רחבה יותר: איך נוצר עולם שמתאים לתודעות שחוות אותו, והאם אפשר להסביר זאת בלי להניח תכלית או כוונה.
