מדוע יש אנשים שמחזיקים בעמדות סביבתיות חזקות ומרגישים מוטיבציה כנה לפעול למען הסביבה, ובכל זאת אינם מתרגמים זאת להתנהגות בפועל, בעוד אחרים כן עושים זאת? שאלה זו מטרידה חוקרים בתחום המוטיבציה הסביבתית כבר שנים, וייתכן שהתשובה טמונה לא רק בסוג המוטיבציה עצמה אלא גם בעולם הרגשי המוקדם שעיצב את האדם עוד מילדותו.
מאמר זה מציע לשלב בין שתי תיאוריות פסיכולוגיות מרכזיות, תיאוריית ההגדרה העצמית ותיאוריית ההיקשרות, כדי להבין טוב יותר את הפער שבין עמדות סביבתיות למעשים בפועל. בעוד שתיאוריית ההגדרה העצמית מתמקדת בסוגי המוטיבציה ובצרכים הפסיכולוגיים הבסיסיים של אוטונומיה, מסוגלות וזיקה, תיאוריית ההיקשרות בוחנת כיצד יחסים מוקדמים עם דמויות משמעותיות מעצבים את היכולת שלנו להתמודד עם איומים, כמו זה שמציג משבר האקלים.
כדי לבחון את השאלה, נאספו נתונים מכ־1,500 סטודנטים לתואר ראשון באוניברסיטה קנדית, שמילאו שאלונים מקיפים על דפוסי היקשרות כלפי הוריהם, שביעות רצון מהצרכים הפסיכולוגיים, מוטיבציה סביבתית, רגשות, עמדות והתנהגויות פרו־סביבתיות. באמצעות שיטה סטטיסטית המאפשרת זיהוי קבוצות אופייניות של משתתפים, נבדק כיצד שילובים שונים של ביטחון היקשרות ושביעות רצון מהצרכים מעצבים מסלולים שונים המובילים, או שלא מובילים, מהמוטיבציה אל הפעולה בפועל.
