כשילד נלקח מאמו ונמסר לאימוץ, החברה מתמקדת, ובצדק, בטובתו. אבל מה קורה לאישה שנשארה מאחור? אימהות ביולוגיות רבות חיות עשרות שנים עם אובדן שאין לו טקס פרידה ושאין לו שם, כשהילד קיים אי שם ובו בזמן אינו נוכח. הן נתקלות באטימות של הרשויות, בהאשמות מצד המשפחה והסביבה ובטאבו שמונע מהן לדבר על מה שעבר עליהן. הצלע הזו במשולש האימוץ כמעט שלא נחקרה ולא טופלה.
המאמר מתאר ניסיון חלוצי בישראל: קבוצת תמיכה ראשונה מסוגה לנשים שילדיהן נלקחו לאימוץ, שהתכנסה אחת לשבועיים במשך כשנתיים וחצי. מה קורה כשנשים שנשאו את הסיפור הזה לבדן מתיישבות באותו מעגל? איך הן מדברות זו עם זו, ואיך הן מדברות על הילדים, על האימהות המאמצות ועל הרשויות? ומה קורה כשהמנחה מבקש מהן להתבונן גם בחלקן שלהן ולא רק בחלקם של אחרים?
המאמר נשען על התבוננות מקרבת במהלך הקבוצה, הכולל תיאור הקמתה, ההפרעות שליוו אותה, בהן צוות צילום, מעבר לזום בימי הקורונה ומתחים סביב דמות המנחה, ועל ציטוטים של המשתתפות עצמן. התוצאה היא מבט נדיר אל עולם שרוב הציבור לא שמע עליו, ושאלה פתוחה על מי אחראי לאימהות האלה ומה אפשר לעשות כדי שקולן יישמע.
