כאחד מכל חמישה מתבגרים חווה אלימות בזוגיות הראשונה שלו, ובמקרים רבים האלימות זורמת לשני הכיוונים. רוב המחקר בתחום התמקד במה שקורה בתוך כל אחד מבני הזוג: ילדות במשפחה אלימה, כעס, חברים תוקפניים. אבל מה קורה ברגע שבו שני צעירים עומדים זה מול זה בעיצומו של ויכוח? האם יש משהו בדינמיקה עצמה, בתגובות הקטנות שהם נותנים זה לזה מרגע לרגע, שמלמד אותם בלי כוונה שעוינות היא דרך יעילה להשיג את מה שרוצים?
השאלה הזאת נשענת על רעיון ותיק בחקר ההתנהגות האנושית, לפיו אנשים מאמנים זה את זה בלי משים. צעקה שמביאה לנסיגה של הצד השני משתלמת, ונסיגה שמסיימת את המתח משתלמת גם היא. עד היום הרעיון נבדק בעיקר בין הורים לילדים, בין אחים ובין בני זוג בוגרים, אך כמעט לא בקרב בני נוער בזוגיות. המחקר הנוכחי שואל אם תהליך כזה של חיזוק הסלמה עוינת קשור לאלימות בין בני זוג צעירים, ואם הוא מסביר אותה טוב יותר מהתשובה העוינת הפשוטה שבן זוג נותן לעוינות של האחר.
כדי לבדוק זאת הוזמנו למעבדה בניו יורק 209 זוגות בני 14 עד 18. כל זוג מילא שאלונים על אלימות פיזית ומילולית, ואחר כך נצפה בשורת משימות מצולמות שנועדו לעורר מתח: שיחות על סוגיות בזוגיות, משימות תחרותיות ועוד. קודנים מיומנים סימנו את ההתנהגות בקטעים של חמש שניות, והנתונים נותחו במודלים סטטיסטיים רב-רמתיים שעקבו אחר מי מסלים, מי נסוג ומה קורה מיד אחר כך.
