מה קורה כשנערים שמתקשים לשלוט בכעס, בהתפרצויות ובאלימות מקבלים מצלמה, תסריט וצוות הפקה במקום עוד שיחה טיפולית רגילה? תוקפנות בגיל ההתבגרות היא בעיה נפוצה, והיא לא נעלמת מעצמה. היא מנבאת קשיים חברתיים ואף מעורבות פלילית בבגרות. רוב ההתערבויות הקיימות מתייחסות לתוקפנות כמקשה אחת, אף שיש מי שמבחינים בין תוקפנות שפורצת כתגובה אימפולסיבית לאיום לבין תוקפנות מתוכננת שמכוונת להשגת מטרה.
המחקר הזה שואל אם עשיית סרטים, כלומר יצירה משותפת של מיקרו-סרט על תוקפנות מתוך חוויות אישיות, יכולה לשמש כלי להפחתת תוקפנות אצל בני נוער, ובעיקר כיצד זה אמור לעבוד. מה הופך את תהליך היצירה למשמעותי מבחינה רגשית, מחשבתית וחברתית, והאם הוא משפיע באופן שונה על שני סוגי התוקפנות.
החוקרים עבדו בבית ספר מיוחד בדרום סין עם תלמידים בעלי התנהגות תוקפנית או אלימה. הם שילבו שתי דרכי בדיקה. האחת היא ניסוי מבוקר שבו קבוצת התערבות עברה סדנת עשר מפגשים והושוותה לקבוצת המתנה, עם מדידות לפני, אחרי ושלושה חודשים לאחר מכן. השנייה היא ניתוח איכותני של הסרטים שהנערים יצרו ושל ראיונות עם תלמידים ועם מנחי הקבוצות. השילוב הזה מאפשר לא רק לבדוק אם משהו השתנה, אלא גם להאזין לסיפורים של מי שחוו את התהליך מבפנים.
