כשמגפת הקורונה הפכה את ההתמחות בעבודה סוציאלית למקוונת, מה שהיה פגישה אנושית בשטח עבר למסך. מקצוע שבנוי על נוכחות, אמפתיה וצדק חברתי נאלץ להכשיר את הדור הבא דרך זום, סימולציות והדרכה מרחוק. אבל מה קורה לסטודנט שאין לו מחשב אישי, שהחשמל בביתו נקטע שוב ושוב, או שהשפה והתרבות של סביבת הלמידה זרות לו? האם הדיגיטציה פותחת דלתות, או שהיא בונה חומות חדשות?
המאמר בוחן כיצד למידה משולבת עבודה מקוונת משפיעה על סטודנטים לעבודה סוציאלית מרקעים מוחלשים, במיוחד בהקשר דרום אפריקאי, וכיצד אפשר לעצב סביבות למידה נגישות, רגישות תרבותית וצודקות חברתית. החוקרות, מרצות לעבודה סוציאלית שחוו את המעבר בעצמן, ערכו סקירה שיטתית לפי הנחיות PRISMA 2020. הן חיפשו בארבעה מאגרי מידע מחקרים שפורסמו בשנים 2010 עד אפריל 2024, סיננו אלפי רשומות ובסוף נותרו 58 מחקרים שנותחו בשיטה נרטיבית-תמטית.
הסקירה נשענת על קונסטרוקטיביזם ועל תיאוריית הלמידה מתוך חוויה, ומציעה זווית מעניינת על שאלות של נוכחות, אמון, אתיקה דיגיטלית ומוכנות של מוסדות אקדמיים. מי שמתעניין בחינוך, בטכנולוגיה ובשוויון ימצא כאן מבט שעובר מעבר לשאלה הטכנית של חיבור לאינטרנט.
