כשמורה מצביע על חפץ, מרים גבה או מחקה בידיים פעולה שהתלמידים אינם מצליחים לנסח באנגלית, הוא כמעט לא שם לב שהוא מנהל עוד שיחה במקביל לדיבור. בכיתות שבהן אנגלית היא שפה זרה, הפער בין מה שרוצים לומר לבין מה שאפשר לומר בפועל הוא חלק מהחיים היומיומיים. ייתכן שהגוף הוא אחד הכלים החשובים ביותר שמאפשרים להבנה להמשיך לזרום, ולא רק קישוט שמתלווה למילים.
המחקר שואל אם שפת הגוף משמשת בשיח כיתתי כמשאב מפצה שיטתי, ואילו צורות גופניות מופיעות בו שוב ושוב. הוא בוחן גם איך השימוש בהן מאורגן בתוך האינטראקציה החברתית של הכיתה. החוקרים בחרו מסגרת סוציולינגוויסטית רב-מודאלית, והתבססו על שיח הוראה טבעי מחומרים פומביים: שיעורים מוקלטים, סרטונים חינוכיים ותוכן אורקולי של ספרי לימוד. הם בנו תמלול מיושר בזמן של דיבור, מחוות, מבט ויציבה, ואחר כך סימנו אפיזודות שבהן המשתתפים מנהלים משא ומתן על משמעות. כל אפיזודה נבחנה לפי ערכת קידוד מסודרת, וארבע השערות מוגדרות הנחו את הבדיקה.
התוצאה היא מבט מקרוב על רגעים קטנים בכיתה, כמו תיקון, הבהרה והעברת תור דיבור, שבהם משהו מעבר למילים מכריע אם התקשורת תצליח. מי שמלמד, לומד או מכשיר מורים לאנגלית עשוי לגלות כמה מהמשמעות עוברת בלי שאיש הבחין בכך.
