מגפת הקורונה הכתה בבתי ספר ובאוניברסיטאות ברחבי העולם, וחייבה מרצים ומורים לעבור בין לילה מהוראה פרונטלית להוראה מקוונת, תוך התמודדות עם מערכות ניהול למידה חדשות, שינויי מדיניות תכופים ואי ודאות מתמשכת. עבור רבים מהם, מדובר היה בטלטלה מקצועית ואישית של ממש. אבל מה בעצם עומד מאחורי היכולת של מורה אחד להמשיך לתפקד ולצמוח מול השינוי, בעוד עמית אחר קורס תחתיו?
מחקר זה יוצא לבחון את מושג החוסן, שנחשב כיום לאחד המרכיבים המכריעים ברווחת המורים ובאיכות ההוראה שלהם, בדיוק בנקודת הזמן הקריטית הזו. באמצעות בחינת קבוצת מרצים לתוכנית להוראת אנגלית באינדונזיה, המחקר מבקש להבין עד כמה סגל ההוראה עמד בגלי השינוי שנכפו עליו, כיצד הוא תופס את השינויים במדיניות החינוכית שהוטלו עליו מלמעלה, ואילו סוגי תמיכה יכולים לסייע לו להסתגל טוב יותר לעולם הוראה חדש ובלתי צפוי.
כדי לענות על כך, נעשה שימוש בשילוב של שאלון כמותי למדידת רמות חוסן לצד שאלות פתוחות שחשפו את הקולות והתחושות האישיות של המרצים. השילוב הזה בין מספרים לסיפורים האנושיים שמאחוריהם חושף ממצאים מפתיעים, שחלקם אף מאתגרים תפיסות רווחות לגבי מי באמת מצליח להסתגל טוב יותר לעולם המשתנה, ומעלה שאלות מעניינות לגבי הדרך הנכונה ליישם רפורמות חינוכיות בעתות משבר.
