כאשר הורים נואשים פונים לעובד סוציאלי בבקשה למצוא מקום לנער שיצא משליטה, מישהו צריך להצביע על מסגרת מסוימת. מאחורי ההחלטה הזו עומדת תעשייה שלמה של פנימיות טיפוליות פרטיות, מחנות אימונים ותוכניות מדבר, שפועלות לא פעם מחוץ לעין הרגולציה, ושמשווקות את עצמן כפתרון לילדים "בעייתיים". מה קורה כשהמלצה מקצועית שנראית סבירה מובילה ילד אל מקום שאיש לא בדק לעומק?
המאמר בוחן את השאלה אם הפניה של בני נוער לפנימיות טיפוליות בבעלות פרטית עולה בקנה אחד עם האתיקה המקצועית של העבודה הסוציאלית. כדי לענות עליה החוקרים בחרו להתמקד במקרה בוחן אחד, Midwest Academy, מוסד שפעל בקיוקוק שבאיווה ונסגר לאחר חקירות פדרליות ומדינתיות. הם נשענו על יותר מ-180 שעות של ראיונות חצי-מובנים עם מקורות מרכזיים, ובהם עובדים לשעבר, עורכי דין, עיתונאים, מטפלים, בני נוער שהוחזקו במקום ובני משפחותיהם, וכן על כ-5000 עמודי מסמכים, בהם תוכניות טיפול, יומנים, התכתבויות, חומרי תוכנית ומסמכי בית משפט. את הממצאים הם מנתחים דרך שלושה ערכי יסוד של המקצוע: הגדרה עצמית, כיבוד זכויות אדם ושמירה על איכות הטיפול.
הסיפור נוגע בשאלות רחבות יותר: מי הלקוח כשההורה משלם, עד כמה אפשר לדבר על הסכמה של נער שנלקח מביתו בלילה, ועל מי מוטלת האחריות כשגוף ממלכתי יודע ואינו מתערב. מי שעוסק בעבודה סוציאלית, בטיפול בנוער או במדיניות רגולציה ימצא כאן מקרה שמאתגר הנחות מקובלות.
