כשהורים נפרדים, השינוי לא נשאר בין כותלי הבית. הוא נכנס איתם לכיתה, למגרש הכדורגל ולשיחות במסדרון. בלאגוס שבניגריה, שבה שיעורי הפירוק גבוהים יחסית, יותר ויותר בני נוער מנסים ללמוד, לשמור על חברויות ולהתמודד עם עצב, כעס ודאגה בו בזמן. מחקרים רבים בדקו מה קורה לילדים לאחר גירושין, אך מעט מהם הקשיבו לקולם של המתבגרים עצמם ושאלו איך הם חווים את התמיכה שסביבם.
המחקר הזה שואל שתי שאלות. כיצד תלמידי תיכון חווים תמיכה חברתית מצד המשפחה, החברים והמורים לאחר גירושי הוריהם או פרידתם? ומה מעצב את הנכונות שלהם לפנות לתמיכה הזאת ולהשתמש בה? ההבחנה בין מי שנמצא סביבך לבין מי שאתה באמת מרגיש שאפשר לפנות אליו עשויה להיות דקה יותר ממה שנדמה.
החוקרים בחרו בגישה איכותנית. שמונה תלמידים משני בתי ספר תיכוניים ציבוריים במדינת לאגוס, ארבעה בנים וארבע בנות, שהוריהם התגרשו או נפרדו, השתתפו בדיון מוקד חצי מובנה שנמשך כשעה באווירה לא פורמלית, בישיבה במעגל. הדיון נגע בחיי היומיום בבית ובבית הספר, באתגרים, בדרכי ההתמודדות ובשינויים ביחסים. את התמליל ניתחו בניתוח תמטי, ובחנו גם הבדלים בין תלמידים שחיפשו תמיכה לבין אלה שנסגרו בתוך עצמם. המסגרת התיאורטית נשענת על תיאוריית המערכות המשפחתיות, תיאוריית ההתקשרות ותיאוריית התמיכה החברתית.






