רופאים וחוקרים באקדמיה הרפואית נושאים כמה כובעים בו זמנית: הם מטפלים בחולים, מלמדים סטודנטים, עורכים מחקר ומשמשים בתפקידי ניהול. השילוב הזה מעמיס על הסגל, והשחיקה נחשבת לאחד האיומים הגדולים על בריאותם הנפשית ועל איכות הטיפול וההוראה. אבל לא כולם נשחקים באותה מידה, גם כשהעומס זהה. מה גורם לכך שאחדים מתמודדים טוב יותר מאחרים?
אחת ההשערות מצביעה על הדרך שבה אדם תופס את עצמו כאיש מקצוע: מה פירוש בעיניו להיות רופא ומורה, אילו ערכים ומיומנויות הוא מייחס לעצמו, וכמה הוא מרגיש שייך לעולם המקצועי שלו. בתחומים כמו סיעוד וייעוץ חינוכי כבר נבחן קשר אפשרי בין תפיסה כזו לשחיקה, אך בקרב סגל רפואי הנתונים דלים.
המחקר שואל מהי רמת תפיסת העצמי המקצועית והשחיקה בקרב חברי סגל קליני בבית ספר לרפואה, האם מגדר, דרגה אקדמית ותחום התמחות משפיעים על שני המשתנים, ומה הקשר ביניהם. החוקרים שלחו שאלון אנונימי בדואר אלקטרוני לכמה מאות חברי סגל קליני באוניברסיטה בדרום קוריאה. תפיסת העצמי המקצועית נמדדה בסולם שהותאם מעולם הסיעוד, והשחיקה נמדדה בשאלון מסלאך הנפוץ. הנתונים נותחו באמצעות מתאמים ורגרסיה מרובה, כדי לברר אילו היבטים של התפיסה המקצועית קשורים לשחיקה ואילו קבוצות בסגל חשופות לה יותר.
