היחידה לטיפול נמרץ ילדים היא אחד המקומות הדחוסים ביותר בבית החולים. ילדים במצב קריטי, החלטות שצריכות להתקבל בתוך דקות, כמה התערבויות שמתרחשות בעת ובעונה אחת, ומידע שחייב לעבור בין אנשים בזמן אמת. במקום כזה האופן שבו אנשי הצוות עובדים יחד אינו עניין של נימוס מקצועי אלא תנאי לאיכות הטיפול ולבטיחותו. ובכל זאת, מעט מאוד ידוע על מה שקורה לאחים ולאחיות עצמם בתוך הסביבה הזאת: עד כמה הם חשים שהצוות סביבם אכן מתפקד כצוות, וכיצד התחושה הזאת מתחברת למידת שביעות הרצון שלהם מהעבודה.
לשאלה יש משקל ממשי לנוכח מה שידוע ממחלקות אחרות. שביעות רצון נמוכה קשורה לנשירה, לשחיקה ולירידה באיכות הטיפול, ועבודת צוות נחשבת לאחד הגורמים שעשויים לשנות את התמונה. אלא שרוב העדויות נאספו במחלקות כלליות ובאוכלוסיות מבוגרים, ולא בחדרים שבהם מטופלים ילדים במצב מסכן חיים, וגם לא בהקשרים ארגוניים היררכיים שבהם ותק וסמכות תופסים מקום מרכזי. האם הקשר בין השניים נשמר גם שם, ואילו ממדים של עבודת צוות קשורים אליו במיוחד?
כדי לברר זאת נפנו החוקרים אל כל האחים והאחיות שעבדו ביחידות לטיפול נמרץ ילדים בבתי החולים האוניברסיטאיים בטהרן ועמדו בתנאי ההשתתפות, מאתיים במספר. הם מילאו שאלון מאפיינים דמוגרפיים ותעסוקתיים, סולם מקובל למדידת עבודת צוות בסיעוד על חמשת ממדיו, ושאלון ותיק למדידת שביעות רצון מהעבודה. הנתונים נאספו לאורך כשנה בבתי חולים אחדים ונותחו בשורה של מבחנים סטטיסטיים, ובהם מודלים שנועדו לברר אילו מאפיינים אישיים ותעסוקתיים מנבאים כל אחד משני המשתנים ועד כמה הם קשורים זה לזה גם לאחר פיקוח על יתר הגורמים.






