כשרופא מטפל בפצוע בזמן מרד, האם הוא באמת יכול להישאר ניטרלי? המרד הפלסטיני הגדול של 1936–1939 נחקר לא מעט, אך הצד הרפואי שלו כמעט לא נבחן. מה קרה בתוך בתי חולים ומרפאות כשהבריטים ניסו לדכא את המרד והמורדים ניסו לבנות סדר משלהם? מה עשו רופאים מקומיים, רופאים בריטיים ומיסיונרים רפואיים כשהחזית עברה דרך חדר הטיפולים?
המאמר שואל כיצד נוהלה, נתבעה ונערערה הנייטרליות הרפואית בסכסוך קולוניאלי, וכיצד הפכו שירותי הבריאות לעוד זירת קרב. הוא מתמקד בחברון שבהרי הפנים, שבה פעלו דמויות כמו הרופא המצרי אחמד עבד אל-עאל, שמעמדו הרפואי והפוליטי השתלבו זה בזה, והרופא הבריטי אליוט פורסטר, מנהל בית החולים סנט לוק, שניסה לשמור על מרחב מוגן לפצועים.
כדי לבחון זאת, המחקר נשען על ארכיונים קולוניאליים ומיסיונריים וגם על יומן פרטי של פורסטר, ומשלב אותם עם תובנות מהאנתרופולוגיה הרפואית. כך נפתחת הצצה לעולם שבו תווית על מכונית, הסכם בלתי רשמי עם המורדים והריסת בתים סמוכה לבית חולים נושאים משמעות פוליטית כבדה. הסיפור החברוני מוצב גם על רקע רחב יותר של סכסוכים קולוניאליים שהמעצמות סירבו לראות כמלחמות ראויות, ומעלה שאלות שממשיכות להדהד גם בימינו.
