גיל ההתבגרות הוא תקופה שבה המראה החיצוני הופך למרכז העולם. בין פילטרים, טרנדים ותמונות מושלמות ברשתות החברתיות, רבים מהמתבגרים מתקשים לקבל את גופם ומחפשים דרכים להסתיר את מה שנראה להם כפגם. בקצה הרחוק של הספקטרום עומדת הפרעת דיסמורפיה גופנית, מצב שבו חוסר שביעות הרצון מהמראה הופך לכפייתי ומשפיע על כל תחומי החיים. באינדונזיה התופעה כמעט לא נחקרה, וקשה גם לאתר את הצעירים שחיים איתה, משום שרבים מהם נרתעים מלדבר על כך.
המחקר שואל מה קושר בין שני גורמים פסיכולוגיים מוכרים, הנטייה להתאים את עצמך לקבוצה ולנורמות שלה (קונפורמיות) והדרך שבה אתה מעריך את עצמך (הערכה עצמית), לבין תחושת הרווחה הפסיכולוגית של מתבגרים עם נטיות להפרעה. האם הרצון להשתייך מועיל להם או דווקא מכביד עליהם? ומה תפקידה של ההערכה העצמית?
החוקרת פנתה ל-315 מתבגרים וצעירים מכל רחבי אינדונזיה, מסומטרה ועד פפואה, בגילאי 12 עד 21. המשתתפים מילאו שאלונים מקוונים שנבנו על סמך סולמות מוכרים בספרות לקונפורמיות, להערכה עצמית ולרווחה פסיכולוגית. הנתונים נותחו בשיטות סטטיסטיות של מתאם, כדי להבין איך המשתנים קשורים זה לזה. התשובות עשויות להשפיע על האופן שבו משפחות, יועצים ואנשי מקצוע מלווים צעירים שמתמודדים עם יחס כואב למראה שלהם.
